אחרי סדנת יומולדת עם יעל, אמה ואחותה, נשארתי עם השאלה שהצעתי להן לברר בתחילת הסדנה – מה זה בית? לאן אנחנו חוזרים כשמתגעגעים הביתה?
בבגרותנו נטועים לנו כבר בתים שונים בזיכרון. אנחנו מחוברים לבתי המשפחות הביולוגיות הגרעיניות והמורחבות, לבתי אחים, חמים, ילדים, לבתי שכנים וחברים קרובים, ויש גם בתים מקצועיים.
מהסיפורים של שלוש הנשים המקסימות שהתארחו אצלי בסדנה, נדמה שבית הוא גם זמן ולא רק מקום. או שאולי הוא מין מקום כזה שמתקתק בקצב מוכר, כפעימות הלב של אימא עבור תינוקה. מקום שתנועת מחוגיו כה שגורה, מחג לחג, משבת לשבת, מארוחה לארוחה.
וגם, בית הוא השולחן שעומד במרכזו, ושדליה צילמה (כך סיפרה) במצבי החיים השונים שהתרחשו סביבו, מעליו.
כמו מיינות (ציפורי שיר) – שחוזרות בכל תקופת קינון לאותה פינת חלון או מרפסת – כך גם הזיכרון מושך אותנו לבתים שבילינו בהם מאז ילדותנו, בימות החול ובחופשים. לכל בית כזה שמור מקום בלבנו. נשוב ונאסוף את זרדי הסיפורים, את גבעולי הזיכרון, נרפד את הקן ההוא, ונחזור הביתה.
